הכירו את אמה קליין, אוצרת אמנות מודרנית בבית מכירות פומביות, היוצאת לחופשה בפריז לבדה בפעם הראשונה, שם הכול קורה ומתגלגל להרפתקה סוערת. היא מסקרת תערוכות בבלוג החדש שפתחה, מסיירת במלונות בוטיק שעוצבו על ידי מעצבי על, מוצאת עצמה מסתננת לאירוע השקה פילנתרופי לבושם ידוע, ציירים רבים מי יצייר אותה במונמרטר ותערוכות תכשיטים וצילומים בפטי פאלה גורמים לה לסערת חושים ככניסה לארץ הניסים והנפלאות. לא נפקד מקומה על השטיח האדום המוביל לאירוע מעוצב כקרחונים בהשראת "מסע החורף" על פי ויואלדי בפאלה רויאל.
היא מלהיבה אותנו בעולם האוצרות והמכירות פומביות של אמנות וחפצי אמנות בו בזמן שהיא נעה בין בעל, גבר, ילדים מתבגרים וקריירה חדשה.
היא עולה על הבמה לאחר 25 שנות היעדרות. היא מנגנת ושרה ואט, אט מנערת את החלודה. ההלם הראשוני חולף והיא מרגישה מול הקהל כמו בבית, חוזרת למקורות. את הספר מלווים סטנדרטים ג'אז ושירים האהובים.
"נעמדתי, הסתדרתי לרגע כדי שלפחות אראה מושלם ופסעתי בצעדים אטיים לכיוון המדרגות. הקהל באולם נראה כצלליות נעות והיין בעבע בעורקיי. צלילים ראשונים, אקורדים. טעות קלה. לא לדאוג, איש לא הרגיש. הפסנתר היה מכוון והצליל חם, מלטף ומזמין. כיוונתי אליי את המיקרופון ומצאתי עצמי מברכת ב"בון סואר."
איך הכל התחיל
התחלתי לכתוב כמה חודשים לפני שעזבתי קריירה מצליחה וארוכת שנים בה הרגשתי כמו בכלוב של זהב. חלמתי שנים לפרוש מארגון בו חשתי מחנק ושהקירות בו סוגרים עליי ולצאת לעצמאות ולפרק חדש אך על רקע משברים כלכליים האפשרות נותרה זמן רב בגדר חלום בלבד.
בגיל 49 התחיל להיכתב ספרי הראשון. הוא התחיל לבד, לא ידעתי שאני כותבת אותו. עמוד רדף עמוד. לאחר כמה פרקים כבר הבנתי שאנו הולכים יחד עד הסוף. התחלתי פשוט לכתוב… פסקאות, סצנות בלי קשר. הרגשתי שזה המפלט שלי, שאני מנקזת את הרעלים מחיי בכתיבה ומעבירה אותם אל הנייר. חלק מהפסקאות נותרו על מפיות בתי הקפה וחלקן הפך לעמודים ולפרקים והדמויות החלו להתגבש לספר. אלו היו הרגעים שבהם התנתקתי מחיי היום יום, והתחברתי לדמויות, לתשוקה לפנטזיה. הכתיבה הצילה אותי בתקופה הזו.
בראתי גיבורה שחווה בעיות של רובנו. היא בת חמישים ועדין נראית טוב אך לא מרגישה כך. יש לה בעל חכם, נאמן וטוב, ילדים נהדרים, מקום עבודה לא מפרגן. היא רק צריכה חופשה. נשמע מוכר? היא מארגנת את חייה בטבלאות אקסל אך מוצאת את עצמה בחוויות ספונטניות המנוגדות לאופייה.
השלכת נצבעה בגוני אדום, כתום, סגול, אש ואדמה. הטבע חגג. סתיו אינו סיום. הביטוי "סתיו חייה", המסמל סיום, אינו נכון. הטבע גועש ושוקק חיים. עוד לגימה קטנה, החלטתי, ואצעד למלון. אומרים שנראה כארמון
כבר מהעמוד הראשון התחברתי לפנטזיה בהרפתקה רומנטית הנעה בין תל אביב, פריז ולונדון וכתבתי כשהחיוך לא מש משפתיי. היה לי קשה הרבה יותר להתמודד עם חייה האמתיים והמציאות של הגיבורה ולא היה לי קל לנתק את עצמי ואת חיי מחייה ובעיותיה. לא רציתי לכתוב אוטוביוגרפיה אלא להמציא, להתרחק ולכתוב את חייה והתהליכים אותם היא עוברת. הגיבורה היא אוצרת אומנות, מוזיקאית לשעבר, פאשיניסטה. בתחומים האלו התעניינתי כל חיי (תואר באומנות, תואר ראשון ושני במוזיקה) ויכולתי לפלרטט אתם ולבנות את אמה קליין, דמות מיוחדת במינה, מסעירה, תמימה, מוכשרת, לא ספונטנית ואוהבת שלמות, ההופכת לספונטנית מרגע לרגע, קצת מצחיקה וצינית שהתאהבתי בה. היא עוברת תהליכים ושינויים ואני אחריה ויחד אתה.
"סליחה, סליחה, פרדון," מלמלתי בצרפתית. מה עכשיו? ימינה? ננסה. המשכתי לרוץ. רגע, זה כבר אולם שאני לא זוכרת. אולי אשאל מישהו, אם אמצא מישהו עם מדים, הוא כבר ינחה אותי.
"סליחה, אני חייבת להגיע למטוס אל על שנחת לפני רבע שעה מתל אביב, שכחתי משהו."
"את לא יכולה לחזור גברת. תלכי לדלפק כדי שיעזרו לך."
"אבל זה ממש כאן!"
"גבירתי, את יוצרת עיכוב. בעוד רגע יגיעו נוסעים חדשים. את לא יכולה להיות פה כבר," פקדה.
"רק לדקה! אני חייבת! שכחתי את המעיל שלי!" לא ויתרתי ורצתי.
התנשפתי כאילו חיי תלויים במעיל הזה. כמו להכעיס, שלולית קטנה של נוזל לא מזוהה חיכתה לי על הרצפה המבהיקה, לי ולטרולי שנשמט מידי בעודי מרחפת מעליו ומשתטחת. השרשרת הארוכה של חרוזי הפנינה שענדתי נקרעה והתפזרה לכל עבר.
לעזאזל, לעזאזל ושוב לעזאזל! רק אני יכולתי להתחיל חופשה בפַרְסָה שכזו. רק שלא תהיה התקהלות סביבי ושאנשים לא יחליקו על החרוזים. אבוי לבושה. הברך החלה לדאוב אבל הייתי חייבת איכשהו לקום ולאסוף אותם ולאסוף גם את עצמי. מה חשבתי כשבחרתי לטוס בחליפת "העתק שאנל" קטנה בגוון שמנת? לפחות נעלי הסירה "העתק פרגאמו" הם בעלי עקב קטן. לעזאזל שוב!
"את בסדר גברת? אפשר לעזור לך?" שאל קול ערב באנגלית בריטית רהוטה.
מדוע 50?
שאלו אותי מדוע הגיבורה שלך בת חמישים? ארבעים הרבה יותר סקסי, אמרו לי. תני לה מקסימום ארבעים ושתיים. ואני אמרתי- לא! (ובימים ההם עוד לא שמעתי על אשתו של נשיא צרפת).
חמישים זה הגיל! זו האמת הצרופה שלי! חמישים זה חיי ונושם ובועט! גיל שאפשר לחלום ולהגשים, להשתנות ולחפש את האושר. זה הגיל של אמה קליין. בארבעים החלפתי חיתולים ורק התחלתי בקריירה שהייתה פסגת ההישג האישי. בארבעים לא נתנו לי ברחוב עשרים ושמונה. בחמישים, כשהילדים לקראת סוף תיכון וההזדמנויות מכול סוג, הולכות ונסגרות, לפעמים קמים בבוקר ומקננת התחושה שזהו זה, הכול נגמר והקמטוטים תחת העיניים מאשרים וצוחקים עלייך יחד עם השורשים שצריך שוב לצבוע.
כאישה קצת ביישנית, סגורה, מאופקת ולא ספונטנית. "הליידי האנגלייה" כפי שמכנים אותי, עברתי בארבע השנים האחרונות מהפך במאה ושמונים מעלות של התפתחות. החשיפה לז'אנר הרומנטי, ההסתכלות על החיים משפל המדרגה, הרומנטיקה שנשחקה וההבנה שצריך יום יום לנער אבק ולטפח אותה אחרת תיעלם לנצח הוציאו אותי מהקופסה. כל אלו וגם חברה אחת טובה שהניחה בידי את הרומן הרומנטי הראשון שקראתי (וזאת אחרי עשרות שנות קריאת פרוזה 'גבוהה').
הייתי כמעט לבד בקפה, למעט כמה מקומיים. קניתי שמלה מחמיאה בירוק בקבוק עז שהתאימה למלון הזה הזועק יוקרה אבל עדיין קלאסי. הזמנתי כוס נוספת של סוביניון בלאן וחשבתי שאני רואה את השחקנית הזו, שכחתי את שמה. נגן רחוב זקן התמקם מול בית הקפה וניגן בכינור את מנגינת תחת שמי פריז שהזכירה לי את הביצוע של איב מונטאן. העצים בשדרה היו מרהיבים. השלכת נצבעה בגוני אדום, כתום, סגול, אש ואדמה. הטבע חגג. סתיו אינו סיום. הביטוי "סתיו חייה", המסמל סיום, אינו נכון. הטבע גועש ושוקק חיים. עוד לגימה קטנה, החלטתי, ואצעד למלון. אומרים שנראה כארמון.
"אני רואה שהמעיל עדיין איתך." היין שליחך את גרוני בהנאה פרץ החוצה בדרך הכי פחות אלגנטית. טוב שהכוס נותרה בידי.
אמה קליין יוצאת לחופשה בפריז לבדה בפעם הראשונה, שם הכול קורה ומתגלגל להרפתקה סוערת
היא בלוגרית הפוסעת על השטיח האדום בפאלה רויאל בפריז לרגל אירוע התרמה בחסות חברת קוסמטיקה ידועה, מסקרת את פסטיבל ווג אנגליה, נפגשת עם עורכת ווג אנגליה, אלכסנדרה שולמן, ויושבת בשורה הראשונה בתצוגת האופנה של ברברי. כבלוגרית היא משתפת אותנו בפרטי המלתחה שלה. הפקת האופנה שלה על רקע "העיר הלבנה", מקבלת הדים ופרסום עולמיים. בראתי גיבורה שהיא פשיניסטה המדווחת לנו על פרטי הלבוש אותם היא בוחרת, אך לא רק שלה אלא גם של גיבורות המשנה. אנו עוקבים אחר סגנונה האישי ותוך כדי כך עדים להתפתחות האישית שלה לאורך הרומן בו היא מגלה את עצמה ואת יכולותיה מחדש.
קולקציית קפסולה- עגילי אהבותיה של אמה של אירית דיגמי
"צבעים עברו וחלפו: אדום, כתום, סגול, צהוב הסתחררו בשקיעה בנמל. במי אני נוגעת, אולי בשניהם? צד אחד אומר "אני אוהב אותך" והשני "את תהיי שלי" ושניהם מלחכים יחדיו כל פיסה מעורי הצורב והלח".
אמה פריז- העגילים של אירית דיגמי 
אמה תל אביב- העגילים של אירית דיגמי
בתיק החליפה חיכו לי שמלת מעטפת בגוון שמנת ועליונית בצבע מרסלה אדום עם אבני רובי שזורות באמרות התואמות לצבע השמלה.
אמה השטיח השחור- העגילים של אירית דיגמי 
אמה לונדון- העגילים של אירית דיגמי
"זה מדהים!" מחאתי כפיים והפעם לא ויתרתי כשראיתי את עצמי בשמלת מקסי של ז'יבנשי, בגוון פוקסיה עמוק ולגמרי לא מתבייש ועליה זרועים פרפרי ענק אווריריים. לבי ניתר מהתרגשות. שמלה שכזו ראיתי רק בשבועות האופנה על גבי מסך שטוח או על גבי ניירות כרומו ריחניים שאהובים עליי.
מוטו הספר
"חורה לי לשמוע אותך מדבר כמו ג'נטלמן עדין נפש, כאילו כל הנשים הן גבירות עדינות ולא בריות שקולות בדעתן. אף אחת מאיתנו אינה מצפה להפליג על מי מנוחות כל חייה."
(ג'יין אוסטן, "הטיית לב", כרך 1, פרק 8. תרגום מיוחד לספר זה: שי סנדיק)
בין פנטזיה לראליזם- מהו הסוף טוב הכול טוב של אמה?
ג'יין אוסטן היא מן אם רוחנית שלי. סופרת ספריה מעלים ביקורת אך בדרך קלילה על החברה. אין אירועים חובקי עולם בספריה אך מבינים מהם הרבה על רוח התקופה וסיפור נקודתי על יחסים, המשליך על עולם ומלואו.
אמה משתעשעת לכמה רגעים במחשבה על משולש שווה צלעות, אך פוליאמורייה היא לא אפשרות. זה לא מתאים לה. גם לא לבעלה דני בוי שמבהיר לה שהוא אינו חולק אהבה. רק ג'יימס רומז לא פעם, שייקח כל מה שתיתן לו, אך לו אין מה להפסיד.
היש אהבה ללא תשוקה? האם כל תשוקה היא בהכרח אהבה? היתכנו אחד ללא השני? מדוע זה קרה לאמה, הרי יש לה את המשפחה הכי נפלאה.
אולי יעוץ זוגי הוא הפתרון מאז שהגבר האנגלי הפך לשותף וירטואלי ללילות אהבים עם בעלה?
היא אוהבת שני גברים, האחד בתשוקה בוערת והשני בלב ובנפש.
תוך כדי כתיבה הבנתי שהשוני ביניהם יותר חיצוני: בלונד מלוכלך, עיניים ירוקות ספורט אלגנטי מול שחור השיער, עיניי כחול-אפור, מחויט ומטורזן. האחד יותר סולידי, השני דומיננטי אך בתוך תוכם שניהם חכמים, טובי לב והאושר של אמה חשוב להם יותר מהנוחות המידית שלהם, כל אחד בדרכו שלו. ה- הגדרה לג'נטלמן על פי ג'יין אוסטן.
אמה מרגישה שהלכה רחוק אך בעצם נותרה קרוב וזה לא מקרה שנמשכה לג'יימס. לכאורה הוא ודני בוי הפכים, אך לא ממש. שניהם ג'נטלמנים, מתחשבים וקשובים לצרכיה.
היא נמצאת בצומת דרכים, בבחירה בין המוכר והבטוח לבין החדש והנוצץ. האחד מיצג את המציאות, השני את החלום. האם אחד אמתי והשני אשליה? האם אפשר לאהוב שני גברים בעת ובעונה אחת? האם יש בחירה אחת טובה? באיזה מחיר? האם זה אנוכי והאם מצדיק לפגוע באהובים עליה?
אמה קליין בצומת דרכים, בעיצומה של ההרפתקה של חייה. היא חיה את הפנטזיה אך בניגוד למה שסיפרו לכם, היא לא ירח דבש.
מה קורה לחלום כשהוא הופך למציאות? הוא כבר לא חלום… צריך לחיות אתו…
נכנסת לתמונה הסקסולוגית- דמות קצת קומית, לא לגמרי מודעת לעצמה. אמה לא האמינה שזה תהליך שדני בוי אי פעם יציע, שכן תמיד קרא להם שרלטנים. אך הוא נותן הזדמנות למשהו שכל החיים צחק עליו, רק כדי לזכות בה שוב. את הסקסולוגית המצאתי ממוחי הקודח ללא שום תחקיר.. כל הטנטרה והדחקות עליה והש' השורקת ולדמיין בלי לגעת ונרות בכל הבית. הכל מהדמיון.
היה ברור לי מראש שאני רוצה האפי אנד.
שנתיים לא ישנתי וחיפשתי והלכתי מצד לצד. מה המחיר להפי אנד? משהו חייב לשלם. הילדים והבית? הקריירה הבינלאומית וחיי מותרות? הישן והטוב והאהוב , אך עם רגלים מעצבנים? החדש הנוצץ והמסעיר שרגיל שהכל מתנהל לפי רצונותיו? סוף פתוח היה אפשרות נוספת. להישאר לבד, שלמה עם עצמה ועם עתיד מקצועי פתוח לאפשרויות.
אם יש מחיר להפי אנד, האם זה אכן הפי אנד? לכל בחירה יש מחיר והשלכות. האם אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?
דני מיצג את המציאות המוכרת, ג'יימס מיצג את החלום והתשוקה. איזו צלע יותר טובה? שתי דעות מנוגדות והקונפליקט נמצא בנפשה של אמה. היכן מצויה אהבת האמת? האם אחד אשליה והשני אמתי? מי מהם?
האחד אוהב אותה שנים רבות ומקריב את כבודו והשני מתאהב בה ורואה בה ההזדמנות של היקום לאהבת אמת. הראשון מכיר אותה שלושים שנה והשני מגשים את דרכה המקצועית. כל אחד מהם עושה הכל בכדי שתבחר בו.
אמה ואני
רבים שואלים ותוהים האם זהו סיפור אמתי, האם זו אוטוביוגרפיה? המון פרטים לקוחים מחיי: חלקי דמויות משולבים בדמות אחת, אירועים קטנים. סופר ביכורים המכחיש כל קשר בינו לבין הסיפור הראשון שלו הוא שקרן. אך מכל אלו יצרתי סיפור חדש ועלילה מקורית שלא הייתה ולא נבראה במציאות.
עד היום אני תוהה מי אני ומי היא. במה אנו אחת ובמה אנו שונות לחלוטין. היכן האחת מתחילה והשנייה ממשיכה. קושי הכתיבה היה להרחיק אותה ממני ולהתייחס אליה כאל ישות עצמאית. אני מרגישה שהיא חברה שלי, ישות אמתית ועצמאית וקיימת הפרייה הדדית בין שתינו. היא הפחתי בה רוח חיים אך היא העניקה לי הרבה אומץ והשראה.
אני הענקתי לה את הידע שלי באמנות, מוזיקה ואופנה והיא משכה אותי מעלה מנקודה נמוכה, הפכה אותי לסופרת והעניקה לי את האומץ להשתנות, את הכוח לחפש מדי יום את הצעד הבא ולעמוד ולדבר כאן לפניכם. לפניה לא יכולתי לקרוא ספרות קצת חושפנית מבלי להירתע. בהמשך לא רק קראתי אלא כתבתי והגעתי למקום בו ארצה שכל העולם יקרא! זהו מהפך של 180 מעלות!
פתחתי בלוגים היוצאים כפופ אפ מהספר בהם הרחבתי על תערוכות ואירועים מתוך הספר, הצטלמתי והפקתי הפקות אופנה ברוח הגיבורה, הוצאתי דיסק מוזיקלי בהשראת המוזיקה בספר, עיצבתי בשיתוף פעולה קולקציית קפסולה – עגילי אהבותיה של אמה ועוד. היא העצימה והעשירה את חיי.
"התעוררתי ליום יפהפה. שלפתי את הטבלה ובחרתי מה אלבש: חליפת מכנסיים שחורה צרה, סריג צהוב, צעיף משי עם נגיעות בצהוב ופרחים, מעיל הקאמל המפורסם, ארוך ומחמם, ולהשלמת ההופעה: מגפיים שחורים. שערי הבהיר משוך לאחור בסיכת מסרק מעוטרת בקאמלייה, לצווארי שרשרת הזהב הדקיקה של הילדים, איפור קליל ורענן, חייכתי לכמה סלפיס בשביל התיעוד ושמתי פעמיי החוצה. הייתי כולי נרגשת בציפייה לכבוש את העיר ולגלות את רזיה. לגעת בסן לורן ובשאנל, לשתות יין בפינת רחוב, ללכת לאיבוד במלון בוטיק של ארמני, לעצום עיניים מטעמו האלוהי והנימוח של פירה הערמונים בקפה אנג'לינה. אני לבד ואעשה הכול לבד, לא אכנע לפחדים. בפריז כמו בפריז, אני קארי ברדשאו."
שאלות פתוחות
האם בגיל חמישים אפשר וניתן לשנות ולהשתנות ולמצוא אושר? לקבל הזדמנות שנייה לאהבה?
האם בכל גיל אפשר להאמין בעצמך מחדש (חיצונית ופנימית) להגשמה עצמית ולקבל הזדמנות שנייה לאהבה (ישנה או חדשה)?
התתכן אהבה ללא תשוקה? האם יש לה סיכוי? והאם אחד תוצאה של השני?
בכדי להגשים צריך אומץ להעז. כמה חשוב לעשות לעצמך? האם זה אנוכי או צורך קיומי? האם מצדיק פגיעה באהובים עליך?
השאר/י תגובה