"אלה היו", אמרתי לו, " ששת החודשים הכי טובים בחיי".
השתררה שתיקה ממושכת. "משום מה, קלרק, גם בחיי".
ללכת בדרכך
ג'וג'ו מויס
עברית: קטיה בנוביץ'
הוצאת ידיעות ספרים, 2014
407 עמודים
Me Before You
Jojo Moyes, 2012
(זהירות! הסקירה מכילה ספוילרים).
לראשונה בחיי בכיתי בקריאת ספר. לא רק קצת בסוף אלא לכל אורכו ובכי תמרורים. לקח לי זמן רב לאזור אומץ לקרוא את הספר הזה ולא בכדי. ידעתי שיהיה לי קשה. אני שמחה שקראתי למרות שכבר שבוע אני פחות אותו יותר צל של עצמי ומתפקדת רק על מה שהכרחי.
הכתובת הייתה על הקיר. היה ברור ששעון החול הולך ואוזל אך קול אחר, הקול על הכתף השנייה לא הסכים להשלים עם זה והמשיך באופטימיות חסרת פשרות להאמין שאהבה מנצחת הכול. שסיפור על אהבה אמתית כה נוגעת ומרגשת מלא, חוש הומור ושנינות, ינצח את כוחות הטבע והיקום ויחזיר את הרצון לחיות, אפילו לעוד קצת יותר זמן.
אי אפשר להגיע רחוק עם הספר הזה בלי תחושה מדהימה של הכרת תודה על כל הברכות בחיים שלך מצד אחד ומצדי שני לקלל על כל הרע שיש מסביב ועל מזל וחוסר מזל. שהכול נתון ביד המקרה.
בספר קיימים כל הסממנים לרומן רומנטי נצחי: גיבורים לא מושלמים שאנו מתאהבים בהם כמו שהם מתאהבים אחד בשני, דמויות משנה נפלאות כמו המשפחה הקרה והעשירה שלו והמשפחה החמה והענייה שלה לרבות כל הבעיות בהן, הרעש והבלגן. שינויים והתפתחויות המתרחשים בכמה דמויות במקביל וברבדים שונים הנותנים נפח ועומק לספר. בדבר אחד קטן הספר סטה מההסכם הג'נטלמני שיש לכל רומן רומנטי: האהבה לא מנצחת. זה לא קרה.
האהבה בספר לא הספיקה. לואיזה לא הייתה מספקת בכדי שוויל ירצה להמשיך לחיות במה שתפס כ"חוסר חיים".
הסופרת לא בחלה באף אמצעי:
הגיבור האנטי גיבור. אדם שהיה עצמאי, אקסטרימיסט, מצליחן ביותר, עשיר, יפה תואר, דומיננטי, איבד כל אפשרות לעזור לעצמו. אפילו לא לאכול לבד. לכוד בתוך עצמו וכלוא בתוך זעמו. חי בסבל פיסי ונפשי ויודע בוודאות שאין שום סיכוי לשיפור. והפרדוקס- זה קרה בתאונה מול הבית דווקא בזמן שלא לקח אופנוע בגשם זלעפות ולא בעת קפיצות צוקים או טיפוס על הקילימנג'ארו.
הגיבורה חמודה, מקסימה, חסרת ביטחון, מבולבלת, מלאת תושייה, צבעונית ומשעשעת. תקרית בעברה השפיעה מאוד על חייה ועל העדר אמביציה, יוזמה או כל עניין בתכנית אפשרית לעתידה.
אותה בחורה גרמה לי להיכנס לנשמתה. המאמצים שהיא נקטה, שלא בחלה בכל משימה ולא ראתה בעיניים חוץ מהמטרה, היו מעל לכל דמיון. דם, יזע ודמעות באינסוף תכניות, לוגיסטיקה, טפול מסור, אהבה, התגברות על פחדים וחוסר ביטחון, התעלות מעל חסרונותיה ומגבלותיה. אישה שהלכה על הקצה ואנחנו אתה, להשגת המטרה.
השנינות וההומור ביניהם כובשת, אלמנט שרק הקצין את האבל הכבד ואת העצב והבכי שחשתי בסוף וכמו מזוכיסטית אמתית קראתי שובו ושוב, סך הכול שלוש פעמים. ועוד היד נטויה.
בעיקרו של דבר, לפני תחילת הספר, וויל החליט החלטה בלתי מתפשרת, בהירת מחשבה שהוא לא רצה להמשיך את חייו במצבו. החלטה המבוססת על עובדות רפואיות ובחירה אישית. ללואיזה נודע על בחירתו יחסית מוקדם והחליטה לעשות כל שביכולתה כדי לשכנע אותו לשנות את דעתו.
זה לגמרי טבעי. כל אדם מקווה לעתיד טוב יותר. לא יכולתי שלא לכעוס עליו. ריחמתי עליו אבל כל הזמן חשבתי שאני הייתי חוטפת אותו ולא נותנת לו את מבוקשו. אין טרגדיה או טוויסט פתאומי בסוף. יותר כמו בחירה אישית שנעשתה על ידי לקיחת מבט ריאליסטי על חיים והפרידה כואבת וקורעת לב. היא נותנת לו את הפנטסיה האחרונה ובסוף הוא מבקש ממנה להכניס את הוריו. ובסוף, בסוף היא הולכת לקנות את הבושם שלו.
"אלה היו", אמרתי לו, " ששת החודשים הכי טובים בחיי".
השתררה שתיקה ממושכת.
"משום מה, קלרק, גם בחיי".
פה היא נשברת מהעמדת הפנים להיפרד ממנו בכבוד ובאהבה ופורצת בבכי ואני יחד אתה.
רגשו אותי העצות שקבלה מנכים מכל העולם.
ריתק אותי הפער בין העשירים לעניים. כל נושא המעמדות.
הסביבה הכפרית השלווה עם טירה שלכאורה לא מתרחש בה כלום ויש בה עולם ומלואו כמו ברומנים של ג'יין אוסטן המתרחשים בכפר כמו לונגבורן או הייברי.
הנשיקות ביניהם היו מהנשיקות הרומנטיות ביותר שקראתי בחיי ותאמינו לי שקראתי הרבה נשיקות בחיי (רומנטיקנית חסרת תקנה, זוכרים?)
פיסקה אלמותית:
"נישקתי אותו בניסיון להחזיר אותו אלי. נישקתי אותו והנחתי את שפתי על שפתיו כדי שהבל פינו יתמזג ודמעותיי יהפכו למלח על עורו, ואמרתי לעצמי שאי-שם יהפכו חלקיקים זעירים שלו לחלקיקים זעירים שלי, מעוכלים, בלועים, חיים, נצחיים, תמידיים. רציתי להיצמד לכל חלק בו. רציתי לחלץ ממנו משהו. רציתי לתת לו כל פיסת חיים שחשתי ולאלץ אותו לחיות".
למכתבי פרידה, מכתבי אהבה ומכתבים לאחר המוות יש נטייה להיות מרגשים במיוחד. האדם כבר לא נמצא אבל המילים שלו מדברות, חיות וקיימות. המילים שלו משפיעות ומלוות.
ראו נ.ב. אני אוהב אותך של ססיליה אהרון.
קראתי עכשיו רומן רומנטי בשני המשכים בו האחות התאומה מתה מסרטן בפתאומיות אחרי שכבר חשבו שהנה, היא מבריאה בטיפול חדשני. היא השאירה לאחותה בשעות האחרונות בהם היא מרגישה שהסוף קרב, מכתב בנייר מצ'וקמק מבית החולים וציור גס ומשעשע והמילים שהיא רשמה ממש מרימות ומצילות את האחות ונותנות לה בהמשך את הכוח לשרוד ולרצות להמשיך לחיות. המכתב המאולתר נתן לה את התחושה שהאחות המתה נמצאת אתה בכל משב רוח.
להבדיל אלפי הבדלות, המכתב של קפטן וונתוורת' ב'הטיית לב' ( Persuasions) של ג'יין אוסטן המתוודה על אהבתו…חזק!
המכתב שוויל השאיר ללואיזה הוא אחד הטובים שקראתי. "פשוט תחיי".
החיים כל כך יקרים;
צריך למצוא בהם מטרה, צריך לרדוף אחרי חלומות ותשוקות, אסור לבזבז רגע אחד. הספר נותן תזכורת חשובה להעריך כל דקה, ולהוקיר כל אחד הדברים שאנחנו כל כך יכולים בקלות לקחת כמובן מאליו, כל דקה יקרה. אושר אפשר למצוא במקומות הכי לא צפויים….למי יש כוח לכל זה כל זמן. זה מתיש.
הסופרת אלופה בבניית סצנות נפלאות:
- הוא שובר תמונות והיא שואלת אם הגלגלים יכולים להתפנצ'ר.
- בקונצרט עם השמלה האדומה, היא מוציאה לו בשיניים את התווית מהחולצה. "אפשר לחשוב שהם אף פעם לא ראו בחורה מכרסמת צווארון של בחור."…"שנינו צריכים לומר תודה שזה לא היה במכנסיים".
- החתונה והסלואו ברחבה.
- מרוץ הסוסים והיחס לנכים. הסקנדל שעשתה במסעדה.
- החיילים שעוזרים לנכה רק שהם חושבים שהוא נפצע בעירק.
- ארוחת יומולדת בבית שלה. התגובה שלה למתנת הגרבונים בשחור צהוב. הדו קרב עם פטריק.
- הקשר אהבה קנאה עם אחותה.
- המבוך בטירה והמבוך הרגשי.
- אמו מגיעה לבית שלה לשכנע אותה לחזור לעבוד, השכנים בריב היסטרי תוך זריקת חפצים וצרחות בזמן שאימה מציעה לאביה כוס תה.
- "קלרק, את בערך הדבר היחידי שגורם לי לרצות לקום בבוקר".
- החופשה במאוריציוס נטלה ממני את כל הכוחות. ידעתי שהסוף קרב. היא כל כך התאמצה והוציאה את שארית כוחותיה. הקשר ביניהם הפך מדהים עד לרגע ההתפקחות.
- "הפכת אותי לאחותי, אבל עם טעם יותר טוב בלבוש".
- "לך תזדיין, ויל טריינר. לך תזדיין".
חוויה מתקנת מצב רוח-
לקרוא את "אחד ועוד אחד" מאת ג'וג'ו מויס.
גם שם ההתגייסות של הקורא אינטנסיבית; הומור, שנינות, עצבים, כעס, בכי אבל מילה שלי, אחרת לגמרי.
השנה יצא הסרט "ללכת בדרכך" עם אמיליה קלארק (…) וסם קלאפלין.
שלכם בהשראה,
הכותבת,
רוית
הספר והסרט שניהם מדהימים בטירוף!